החלטה בתיק ת"א 4307-04-08

לפני בקשה,  מטעם הנתבעת 3 ( להלן :" המבקשת"), שייקבע כי הכרעת בית משפט קמא בת.א 160349/02 ( להלן : " ההליך הראשון") בעניין חלוקת האחריות בכל הנוגע לשריפה שפרצה ביום 29.04.2001 ( להלן :" השריפה")  במגרש הידוע כגוש 6781 חלקה 20 ( להלן :" המגרש") אינה מהווה מעשה בית דין.

1.              רקע:

(א)          כעולה מכתב התביעה ומנספחיה, ביום 29.4.2001 פרצה שריפה במגרש, שעל פי פסק הדין בהליך הראשון, זכויות הבעלות והחזקה בו שייכות למבקשת, הגם שעל פי הרישום בטאבו, זכויות הבעלות הן של מדינת ישראל ( להלן: " המדינה").  האש פשטה מהמגרש  ופרצה גם  במפעל חברת א.ש מפעלי דפוס והוצאה לאור בע"מ  ( להלן : " חברת א.ש.") ובמפעל חברת תשר מוצרי פרסום לוחות ויומני שנה בע"מ ( להלן : " חברת תשר"), שהיו מבוטחות באותה עת על ידי הפניקס חברה לביטוח בע"מ ( להלן :" הפניקס"). האש התפשטה וגרמה לנזקים גם לציוד ומכונות של חברת מ.חיבה עבודות מתכת בע"מ  ושל חברת א.ה חיבה זיווד אלקטרוני בע"מ ( להלן :" חברות חיבה"), שהיו מבוטחות באותה עת על ידי  הדר חברה לביטוח בע"מ ועל ידי שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: " התובעות 2-3"). כעולה מכתב התביעה פעילות חברות חיבה התקיימה במבנה תעשייתי שבבעלות חברת צבא"ד בע"מ ( להלן :" חברת צאב"ד"), מבנה שניזוק גם הוא בשריפה. גם חברת צבא"ד היתה מבוטחת במועד השריפה על ידי הפניקס.

(ב)          ביום 19.02.02 הגישו חברות חיבה תביעה כספית נגד חברת א.ש וחברת תשר ונגד הפניקס בגין נזקים שלטענתן נגרמו להן עקב השריפה ( להלן :" הנתבעות בהליך הראשון"). הנתבעות בהליך הראשון הגישו, במסגרת ההליך הראשון , הודעת צד' ג' נגד הנתבעות בהליך דנן ( להלן :" צד ג' בהליך הראשון" או " הנתבעות").  המדינה ומנהל מקרקעי ישראל ( להלן : " המנהל") הגישו במסגרת ההליך הראשון הודעות צד ד' נגד הנתבעות בהליך הראשון, נגד המבקשת ונגד מר סולימאני יעקב , שנטען כי היה בין הפולשים למגרש.

(ג)            הצדדים בהליך הראשון הגיעו ביניהם להסכם פשרה בעניין התביעה הכספית גרידא, הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. המבקשת סירבה לחתום על הסכם הפשרה אך לא טענה נגד הסכומים שנקבעו. בית המשפט בהליך הראשון הכריע בעניין שאלת האחריות לשריפה וקבע כי הנתבעות בהליך הראשון וצדדי ג' אחראים במידה שווה לנזקי השריפה. עוד קבע בית המשפט בהליך הראשון כי ביחסים הפנימיים שבין צדדי ג' בהליך הראשון, תישא המבקשת בשיעור של 35% מסכום הנזק והמדינה בשיעור של 15% מסכום הנזק הכולל ( נספח " ה" לתביעה). עוד נתקבלה במלואה הודעת צד ד' שהגישה המדינה נגד המבקשת ונקבע כי המבקשת תשפה את המדינה בכל סכום שישולם על ידה לנתבעות.

(ד)          ביום 27.04.2008 הגישו התובעות דנן תביעת שיבוב נגד הנתבעות בגין הסכומים בהם נשאו לטענתן עקב נזקי השריפה.   בכתב התביעה נטען כי מכוח פסק הדין בהליך הראשון קיים מעשה בית דין - השתק פלוגתה, בכל הנוגע למערכת היחסים של התובעים והנתבעים ובשאלת האחריות לשריפה.  לטענת התובעות, לנוכח פסק הדין, על הנתבעות חלה החובה לפצותן בגין 50% מהסכומים והתשלומים ששילמו למבוטחותיהן לנוכח נזקי השריפה. 

(ה)           בדיון שהתקיים לפני ביום 4.11.10 הוסכם כי ראשית תוכרע שאלת קיומו של מעשה בית דין בשאלת האחריות לנוכח פסק הדין בהליך הראשון.  הצדדים הגישו טיעוניהם בשאלת מעשה בית דין, ולבקשת המבקשת נערכו חקירות בעניין. ביום 24.09.2009 נחקרו לפני : מר עופר מלכה, מר דוד מלכה, מר אברהם חמיאס ( להלן :" הפולשים לכאורה"), מר משה ניסים, יו"ר המבקשת ( להלן:" מר ניסים"), וגב' אורטל ראש שהיתה מתמחה במשרד עו"ד משה ניסים. ביום 25.10.2009 נחקרו לפני : עו"ד מלול שייצג את המבקשת בהליך הראשון ( להלן :" עו"ד מלול"), מר פרג' סולימאני יעקב ( להלן :" מר סולימאני"), עו"ד אברהם ישראל  שייצג את מר סולימאני בהליכי הפינוי מהמגרש ( להלן :" עו"ד אברהם"), ומר משה אורטס שערך חוות דעת בדבר שווי המגרש ( להלן :" מר אורטס"). 

 לא למותר לציין כי סיכומי הצדדים הוגשו באיחור משמעותי ביותר מבלי שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת ובאופן שהיה בו כדי לעכב את התקדמות ההליכים בתיק באופן ניכר. 

2. עיקר טענות הצדדים בעניין שאלת מעשה בית דין

טענות המבקשת

(א)               הכרעת בית המשפט לא מהווה מעשה בית דין משלושה טעמים : האחד -  אין מדובר בצדדים זהים בתובענות. השני -מדובר בהשתק התקפי ולא הגנתי וצדדים זרים להליך מנועים מלהעלות טענת השתק התקפי. השלישי - לאחר מתן פסק הדין הראשון נתגלו למבקשת  ראיות מהותיות שהיו משנות את הכרעת בית המשפט בשאלת האחריות.

(ב)                 בית המשפט קבע שלמבקשת יש אחריות לשריפה שהתרחשה במגרש, למרות העובדה שאינה רשומה כבעלים בפועל של המגרש ולמרות העובדה שמעולם לא קיבלה בו חזקה, ובשל העובדה שלא פעלה למימוש זכותה להירשם כבעלת החלקה.  לטענת המבקשת עובדת קיומו של המגרש התגלתה לה רק בשנת 1996, ומאותו מועד היא פעלה ופועלת בעניין איתור הנכס, רישומו ואיתור הפולשים. לטענתה, רק לאחר מתן פסק הדין הראשון נתגלה לה כי לפולשים יש לגבי המגרש חוזי שכירות מול המנהל.  קיימים מסמכים נוספים שהוסתרו על ידי המדינה והמנהל ולכן נמנע מהמבקשת מלגלות אותם במסגרת ההליך הראשון. לטענת המבקשת  לו מסמכים אלה היו ידועים לבית המשפט בהליך הראשון, לא היה הוא קובע כי היא  זו ששולטת בנכס והיא האחראית לאירוע השריפה. מקום בו לאחר סיום ההליך הראשון נתגלו ראיות נוספות שלא היה ניתן לגלותן או שהוסתרו על ידי הצד שכנגד, לא יחולו כללי מעשה בית דין. 

(ג)                  הפניקס היתה בתביעה הראשונה נתבעת, ונתבעה כמזיק, ולמעשה היוותה צד אחד ביחד עם המבקשת ולא צד יריב לה. מעשה בית דין חל רק כאשר בעל הדין המבקש להחילם היה במעמד של יריב לצד שכנגד בהליך הראשון.

בנוסף, הפניקס היוותה צד להליך הראשון כמבטחת של חברת א.ש וחברת תשר בלבד.  לעומת זאת בתביעה דנן תובעת הפניקס גם בגין היותה מבטחת של חברת צבא"ד שניזוקה לכאורה אף היא בשריפה. דא עקא שחברת צבא"ד לא היתה צד להליך הראשון ולכן לא חל מעשה בית דין בעניינה.

דהיינו הפניקס מייצגת בהליך זה אינטרסים שונים מאלו שייצגה בהליך הראשון ולכן אין מעשה בית דין כלפיה.

(ד)                 התובעת 2 אינה יכולה לתבוע כחליף לפי חוק חוזה ביטוח שכן כלל לא נוצרה בהליך הראשון יריבות בין המבקשת לבין חברות חיבה -  המבוטח של התובעת 2. בהליך הראשון, לא הגישו חברות חיבה כתב תביעה נגד המבקשת, ולא העלו כל טענה נגדה. כאמור חזית יריבות מהווה תנאי לקיומו של מעשה בית דין, שאינו חל נוכח האמור לעיל גם לגבי התובעת 2.

יתרה מכך, התובעת 2 כמבטחת בתביעת שיבוב אינה יכולה להיחשב כבעל דין זהה למבוטח לצורך מעשה בית דין.   תביעת שיבוב של מבטח היא תביעה שונה  ונפרדת מתביעתו של המבוטח ולא חל כלל של מעשה בית דין בין שתי תביעות אלה.

(ה)                התובעת 3 כלל לא הוזכרה כמבטחת בהליך הראשון, ויתר הביטוחים המוזכרים בכתב התביעה מתייחסים למבוטחים שלא נכללו גם הם במסגרת ההליך הראשון ולכן לא ניתן לראות את חברות הביטוח כחליפיהם לפי סע' 62 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א-1981.

(ו)                  לנוכח האמור, חברות הביטוח מהוות צד זר להליך הראשון. לפיכך, אין באפשרותן להשתמש בתוצאות פסק דין שבמסגרת ההליך בו ניתן הן לא היו צד, ולהשתמש בו לצורך טענות התקפיות המונעות טענות הגנה.